פוסט-טראומה אחרי לידה - מדוע טראומות קורות בסיטואציה רפואית, ומהם הגורמים שמעלים את הסיכון לחוויה טראומטית?
מאמר זה נכתב ע"י אושרי זיסמן כמבוא להרצאתה במסגרת יום עיון למטפלים ברפואה סינית בנושא דיכאון ופוסט-טראומה אחרי לידה, בשיתוף עם מרים רייך וענת צחר.
מבוא
כאשר יולדת מגיעה לבית החולים כדי ללדת היא נמצאת במצב רגשי מיוחד. בין אם זו לידה של ילד ראשון או שכבר יש ילדים בבית - לכל לידה יש את הסיפור שלה. לאירוע הלידה מתכוננים במשך חודשים (לפעמים במשך שנים). והנה היא מגיעה לבית החולים, שם יש צוותים רפואיים מיומנים שיעזרו לה להביא לאוויר העולם תינוק בריא, ויתמכו בה בשעות הקרובות כדי שתוכל ללדת אותו בביטחה.
איך כל הסיפור הזה משתבש? כיצד לידות הופכות לאירוע טראומטי? הרי לכולם יש כוונות טובות כל כך, וכולם פה בשביל לעזור. גם לידה שלכאורה מבחינה רפואית "עברה חלק" יכולה להיות חוויה טראומטית ומצלקת לאם היולדת.
טראומה היא אירוע המערב בתוכו תחושה של פחד עז, חוסר ישע, אובדן שליטה וסכנת חיים. הפער בין תחושת הסכנה לחוסר האונים שחווה האישה – הוא זה שמייצר את ההטבעה הטראומטית על הרשמים מהאירוע. טראומות שמתרחשות במהלך לידה משפיעות בעצם לא רק על היולדת, אלא גם על התינוק עצמו, ועל היחסים ביניהם בהמשך. ומכאן אנו רואות את החשיבות העצומה שבעיסוק בנושא המורכב הזה.
הערה: חשוב לי לכתוב כבר בהתחלה שאינני מבקשת להכפיש או להשחיר את דמותם של אנשי הצוות הרפואי במחלקת יולדות. אנשי המקצוע האלו עושים עבודת קודש בהבאת חיים והצלת חיים, מידי יום.
עם זאת, על פי הלשכה לסטטיסטיקה של משרד הבריאות, 30 אחוז מהנשים חוות את הלידה כאירוע טראומטי, על אף שרק 3 אחוזים מהן מאובחנות כלוקות בפוסט טראומה. ראוי שגם מטפלים ברפואה סינית יהיו מודעים לאספקטים שונים של טראומות לידה, משום שהנשים האלו כבר נמצאות בטיפולם בקליניקה.
מדוע טראומות קורות בסיטואציה רפואית?
- פערי ידע וכוחות שמובנים בתוך הסיטואציה.
הרופאים והאחיות הם בעלי הידע ובעלי הסמכות בחדר. הם היו במאות ואלפי לידות. הם יודעים מה לעשות, והם המחליטים מה לעשות. ליולדת זוהי בסך הכל הלידה הראשונה (או השניה, או השישית). ולכן יש משהו מובנה בפערי הכוחות שבחדר הלידה שמראש שם אותה כפופה להחלטותיהם.
- נטיה מובנית של היולדת לקבל את התנהגות הצוות הרפואי ללא עוררין, מתוך כבוד לידע ולניסיון שלו, ומתוך אמונה שכל פעולה מצד הצוות הרפואי מכוונת לטובת היולדת.
היולדת זקוקה לידיעה שהצוות הרפואי רואה את טובתה וטובת התינוק לנגד עיניו. הידיעה הזו נוסכת ביטחון במצב של חוסר ודאות. לכן קשה הרבה יותר בזמן אמת לאתגר, לשאול או לסרב למשהו בתהליך הלידה.
יולדת אינה בטוחה – האם מותר לי להגיד לא למשהו? האם מותר לי לא להסכים?
במילים אחרות: הנטייה שלנו לקבל סמכות מועצמת יותר בתנאים של חוסר ודאות.
- הטיפול עצמו הוא פולשני למטופלת, למרחבים הגופניים והנפשיים שלה.
יולדת יודעת שהיא עומדת להיות חשופה, שידיים זרות יגעו בה שוב ושוב, באיברים האינטימיים ביותר. ואם בהתחלה היא נבוכה ומסוגרת, עם התקדמות התהליך ישנה התרגלות מסויימת. אבל איפה עובר הגבול? כשרופא אחר מגיע לבדוק אותה, או כאשר מתחלפת המשמרת ומגיע צוות חדש, או כששואלים אם גם סטאז'ר יכול לבוא לראות? האם אפשר לסרב? האם אפשר לבקש משהו? הסיטואציה עצמה, כשהיא כאובה ומותשת, מאפשרת פריצת גבולות שבנסיבות אחרות האישה אולי לא היתה מאפשרת.
- במהלך הלידה נוצרת "פסאודו-אינטימיות" עם הצוות הרפואי.
פעמים רבות אנחנו שומעים מיולדות על הקשר המיוחד שנוצר עם המיילדת שליוותה אותה בשעות הארוכות של הלידה. זה יכול להיות קשר מיטיב ביותר. אולם בקשר הזה החשיפה אינה שווה. זוהי לא חברות. וה"חברה" החדשה הזו יכולה לעבור במעבר חד מאמפטיה והתחשבות – להחלטות רפואיות חד משמעיות, משום שזה תפקידה בחדר – להבטיח את שלמות התינוק והיולדת. היולדת עלולה לחוות תחושת אכזבה, נטישה ואפילו בגידה.
- הלידה משנה מצב תודעה.
אישה בלידה נמצאת במצב רגשי המערב התרגשות, אי שקט, מתח, עצבנות, פחד, בלבול, הקלה ועוד. וכל זה על פני שעות ארוכות, כשכאבים מחזוריים הולכים וגוברים לקראת שיא, וחוסר ודאות גדולה מרחפת מעל הכל.
כשאישה נמצאת בבלבול, במצוקה ובסערת רגשות, היא איננה מסוגלת להגן על עצמה כפי שהיא שומרת על עצמה תמיד. כשהגבולות כבר פרוצים - קל להמשיך ולפרוץ אותם.
- במצבי חירום הצוות לא תמיד פנוי לתקשר עם היולדת.
לידה היא תהליך עם פוטנציאל להסתבכות. ואם חלילה הדברים מסתבכים, הצוות הרפואי כולו נכנס לכוננות, והאמפטיה ליולדת היא הדבר הראשון שנעלם מהחדר. כולם הופכים ממוקדי מטרה, מדברים מעל היולדת, לא תמיד יש זמן להסביר, לא תמיד מקבלים הסכמה. לעיתים בצדק (כי המצב דורש עבודה מהירה), ולעיתים שלא בצדק (כי אפשר היה לקחת כמה שניות כדי לדבר אל היולדת).
היולדת מוצפת בהלה וחרדה, רואה את כולם עובדים בקדחתנות, ואף אחד לא מדבר איתה, מסביר מה קורה ומה עושים. אלו בדיוק החומרים מהם נולדת טראומה.
בהכשרות של צוותי חדר לידה כן ניתנים דגשים על החשיבות של תקשורת עם היולדת גם במצבי חירום, אולם לעיתים המצב הרפואי בשילוב עם הסטרס - פשוט לא מאפשרים את התקשורת הזו.
גורמים שעלולים להעלות את הסיכון להפיכת הלידה לאירוע טראומטי
אנו יודעים היום שישנם כמה אלמנטים בתוך אירוע הלידה, שעלולים להפוך את הלידה לאירוע טראומטי (כאמור – גם אם מבחינה רפואית הכל "עבר בסדר").
- אובדן שליטה וחוסר אונים.
תחושת חוסר האונים, הבלבול, חוסר המסוגלות לעזור לעצמי – הן התחושות שעומדות בבסיסן של טראומות רבות. ובזמן הלידה - אובדן שליטה על מי שנכנס לחדר, על זה שלא נענו לבקשה שלי, על זה שהלידה לא הולכת כמו שרצינו או אפילו חוסר שליטה פיזי (למשל אובדן שליטה על סוגרים, רעד בלתי נשלט, צעקה שנצעקה בלי שליטה וכד').
- אובדן תחושת הכבוד.
תחושת הכבוד העצמי היא דבר שונה מאישה לאישה. יש אישה שתרגיש אובדן של תחושת הכבוד כי מדברים מעליה במושגים רפואיים שהיא אינה מבינה. אחרת תחוש זאת כי זרים נוגעים בה שוב ושוב. אישה אחרת תחוש אובדן תחושת הכבוד כי היא מזיעה ומרגישה מלוכלכת מול בעלה, ולא נותנים לה לקום ולהתקלח. אפילו אותו בגד שלובשים במחלקה, הפתוח מאחורה וחושף את הגוף, נוטל במשהו את תחושת הכבוד של המטופלת.
יש נשים שכל אלו לא יפגעו כלל בתחושת הכבוד שלהן. ויש נשים שיחושו מושפלות בכל תהליך הלידה.
- יחס עוין או קשוח מצד הצוות הרפואי או מלווי הלידה.
בחדר הלידה כל משפט שנאמר מקבל משמעות דרמטית וגדולה. מילים טובות מתקבלות בברכה גדולה. ומילים פוגעניות – פוגעות מאוד. כשיולדת ננזפת, נגערת, מואשמת בהתפנקות או בהגזמה – המילים חודרות ישר אל הלב, ומערערות את ה- SHEN/SELF. (יולדת חושבת לעצמה: "אני באמת מגזימה?... אבל כואב לי כל כך!").
מיילדת שמעירה "מה את צועקת, את רק בהתחלה..." (יולדת אומרת בליבה: "יצאה לי צעקה בלי שהתכוונתי. ואם ככה יצא לי בהתחלה – מה יהיה עוד בהמשך?! זה כל כך מפחיד!").
לפעמים מלווי הלידה הם אלו שאינם אמפטיים. בן/בת הזוג של היולדת אומרים משהו מעליב, החברה הכי טובה מעירה ("אני לא בכיתי ככה בכל שלושת הלידות שלי!"), אמא של יולדת או אמא של בן/בת הזוג עלולות לומר משפטים פוגעניים.
כל אלו עלולים ליצור חוויה טראומטית של לבדות וחוסר אונים אצל היולדת.
- חוסר הסכמה מודעת להליך הרפואי (אלימות מיילדותית)
אלימות מיילדותית (Obstetric violence) היא כינוי שנטבע בונצואלה בשנת 2006. זהו שם כולל לפעולות רפואיות במסגרת תהליך הלידה, הנעשות ללא הצדקה רפואית ו/או חרף רצון היולדת.
מושג זה כולל בתוכו בין השאר: יחס לא נאות ליולדת, אלימות מילולית, השראת לידה או שימוש במכשירים על מנת לקדם לידה שהיתה יכולה להתקיים באופן טבעי, משיקולים שאינם רפואיים (למשל שיקולי כוח אדם במחלקה, לחץ זמן וכד').
כאשר באישה מבוצעים הליכים רפואיים, מבלי שניתנו לה הסברים על ההליך והסיכונים הטמונים בו, ניטלת ממנה הזכות להסכמה מודעת (או להתנגדות). זוהי הפרה של חוק זכויות החולה.
כמובן שבמצבי קיצון כמו אובדן הכרה ייעשו פעולות חירום מצילות חיים, ושוב – אין להקטין בחשיבות עבודתם של אנשי צוות הרפואה בהצלת חיים.
אך במצבים של לידה רגילה, או כאשר יש צורך בהתערבות מכשירנית או ניתוח – יש חשיבות רבה להסכמה מודעת של האישה. הן על מנת לשמור אותה כשותפה פעילה בתהליך הלידה, והן במניעת טראומה.
סיכום
לצערנו טראומות קורות בחדר הלידה, ומטופלות שסובלות מההשלכות שלהן מגיעות גם אל הקליניקות שלנו. גם אנחנו סמכות רפואית, גם אצלנו המטופלת לעיתים שוכבת פאסיבית על המיטה כאשר אנחנו עומדים מעליה, מבצעים בה טיפול במגע או עם מחטים, שאולי היא לא מבינה עד הסוף מה נעשה בו. יש בסיטואציה הרבה טריגרים שיכולים לייצר הצפה רגשית של המטופלת, ולהחזיר אותה אל החוויה הטראומטית.
נשים מגיעות אלינו לפעמים עם סימפטומים שונים, שלא תמיד יש להם הסבר, וכאשר מאבחנים לעומק מבינים ששורש הבעיה הוא החוויה הטראומטית בלידה. ולכן יש חשיבות עצומה לכך שמטפלים ברפואה סינית יכירו את התופעה, יזהו אותה, יבינו את האבחנה המבדלת הנכונה, וידעו כיצד לטפל בה בדיקור, בצמחים ובכלים נוספים. ישנה גם חשיבות רבה ללמידה של יחסי מטפל-מטופל והדינמיקה בחדר, ודגשים לטיפול דווקא במטופלות האלו.
לרפואה הסינית יש כלים רבי עוצמה, שיכולים להקל מאוד על המטופלות שלנו – להחזיר אותן לאיזון רגשי, לתפקוד יומיומי מיטבי ולחווית אימהות טובה.